הגוף שזוכר לפני שאת מבינה

יש רגעים שבהם את מרגישה משהו בגוף עוד לפני שיש לזה מילים.
לחץ קטן בחזה כשמישהו אומר משפט מסוים.
כובד בכתפיים בסוף יום שנראה רגיל.
תחושה שמשהו לא יושב נכון, גם כשהכול לכאורה בסדר.

אנחנו רגילות לחשוב על הגוף כעל הדבר שאפשר לגעת בו.
אבל מי שמקשיבה לעצמה יודעת שיש בו עוד שכבות.
יש בו זרימה, יש בו רגש, יש בו זיכרון.
הן לא נפרדות זו מזו. הן עוטפות זו את זו, כמו שכבות של אותו דבר.

מה זה אומר בפועל

זאת לא תיאוריה חדשה.
מסורות רבות, מהמזרח ועד המערב, דיברו על כך שלאדם יש יותר משכבה אחת.
הן ספרו את השכבות אחרת, קראו להן בשמות שונים, נחלקו לגבי המספר המדויק.
אין כאן מספר אחד נכון, ואני לא באה לקבוע אחד.
מה שמשותף לכולן הוא הרעיון הפשוט והעמוק:
את הרבה יותר ממה שנראה לעין.

כשהיד עוברת מעל הגוף, בעבודת רייקי, היא לפעמים חשה משהו עוד לפני המגע.
חום במקום אחד. קור במקום אחר. תחושה של משיכה או של עצירה.
זאת לא קסם, ואני לא טוענת שמדובר בדבר שנמדד במעבדה.
זאת שפה של חוויה, של קשב.
היד מקשיבה לשכבה שצמודה לגוף, זאת של החיוּת והזרימה, ולפעמים היא קוראת שם משהו שהשכל עוד לא הספיק לנסח.

למה זה חשוב לך

הרבה נשים מגיעות אליי עם תחושה שמשהו תקוע, ולא יודעות לתת לזה שם.
לפעמים מה שתקוע הוא רגש שלא מצא מילים, והוא ממתין בגוף.
הגוף זוכר דברים שהשכל מיהר לעבור עליהם.
הוא לא ממהר. הוא לא שוכח.

העבודה עם השכבות האלה היא לא ניסיון לתקן אותך.
את לא שבורה.
זאת הזמנה להאט, להקשיב למה שכבר נמצא שם, ולתת לו מרחב לנשום.
לפעמים עצם ההקשבה היא ההתחלה של תנועה.

הזמנה

אם את מזהה בעצמך את הרגעים האלה, שבהם הגוף יודע משהו לפני שאת מבינה אותו,
אולי שווה פשוט לעצור ולהקשיב לו רגע.
לא כדי לפתור. כדי להכיר.

ואם בא לך מרחב שקט שבו אפשר לעשות את זה לאט, יחד, את מוזמנת.
לא באתי להגיד לך מי את. באתי להזכיר.